בנם של אילת ורן. טל נולד במוצאי שבת, ה' באדר ב' תשס"ג (8.3.2003) בכפר גלעדי. אח תאום לעופרי ואח גדול לרותם.

טל גדל והתחנך בקיבוץ כפר גלעדי שבגליל העליון, על גבעה הצופה לחרמון ולעמק, תחתיה זורם נחל עיון ומעליה מתנשא רכס הרי נפתלי. ילד יפה תואר עם צחוק פעמונים, עיניים כחולות נוצצות וכולו קורן סקרנות ופליאה. מוריו תיארו נער נעים הליכות, מלא וגדוש קסם אישי, חריף מחשבה, ידען ודעתן, רודף צדק ואהוב על כל בני השכבה. מגיל צעיר גילה כישורי מנהיגות. הוא ייצג את שכבת הנעורים למול מועצת החינוך המקומית, את חבריו לספסל הלימודים במועצת התלמידים בתיכון ואת הגליל העליון במסגרת ארגון "דילר" הבינלאומי, תוכנית מנהיגות לבני נוער מצטיינים.

מיומו הראשון בבית הספר, טל השתייך לקבוצת "רימון" בכפר גלעדי. בילדותו היה חניך ובהמשך מדריך למשך שלוש שנים בתנועת "הנוער העובד והלומד". כחניך וכמדריך, טל הרבה לשאול שאלות, לחקור ולעורר דיונים מעמיקים וביקורתיים. כמדריך, הוא בחר ללוות את קבוצת "ירדן", נערים ונערות בשנת בר המצווה. כשנשאל מדוע בחר דווקא בשכבת גיל זו, ענה שחשוב לו שהילדים בקיבוץ יגדלו על אותם ערכים שעליהם הוא עצמו גדל ושהרוח והמסורת המקומית תמשיך לפעם בהם. טל היה מדריך קשוב ואכפתי, אהוב ונערץ על חניכיו. הוא היה עבורם מקור השראה, העצים אותם ברגעי משבר וסייע להם לגלות את הכוחות הטמונים בהם.

בן מסור ואוהב להוריו, לאחיו ולכל בני ובנות משפחתו. אחיו עופרי סיפר כי תמיד העריץ אותו על אומץ ליבו. רותם אחיו סיפר כיצד טל עמד לצידו ותמיד ידע לתת עצה טובה וכתף תומכת. הוא שמר על קשר חם עם סבו וסבתו, אותם הקפיד לבקר מדי שבוע, וגם על הדודות, הדודים ובני הדודים העתיר חיבה ושמר על שיח אוהב, כנה, פתוח ואכפתי. בכל טיול או ארוע טל הדגיש את חשיבות המשפחה עבורו.

בסיום התיכון התנדב לשנת שירות בארגון בינ"ה, ארגון המשלב לימוד מעמיק במקורות היהודיים עם תרומה לקהילה. טל התנדב בבית ספר בשכונת "בת גלים" בחיפה, שם לימד ילדי עולים מתמטיקה, אנגלית, עברית, ועל חגים ומנהגי ישראל. הוא חנך צעירים אשר לא פעם התמודדו עם מצוקה אישית או משפחתית לצד קשיי הלימודים. טל הקשיב, ניחם ולא פעם התערב, עד כדי פנייה למנהלת בית הספר תוך שינוי נוהל שפגע באחת הילדות. שנת השירות והחיים המשותפים בקומונה עיצבו את אישיותו ומילאו אותו תחושת סיפוק ומשמעות.

כמי שגדל על ערכים של אהבת אדם וטבע, כמי שטייל לאורכה ולרוחבה של הארץ, היה זה אך טבעי שיבחר בשירות צבאי משמעותי. בעקבות שנותיו כמדריך בתנועה טל רצה להגיע לחטיבת הנח"ל, ולשמחתו אכן זכה לשרת כלוחם קרבי בגדוד 931.

במהלך הטירונות ערכו המפקדים שיחות אישיות ומיונים למגויסים הטריים. כאשר שאל אותו המ"פ: "מה יש לך לתרום לנו? מה אתה אישית מביא לפלוגה?" טל חייך בבישנות וענה: "חבר טוב, זה נחשב?" עד מהרה הוא אכן זכה להערכה עמוקה מצד מפקדיו וחבריו ליחידה, לא רק כי ביצע במסירות ובמקצועיות את התרגולות אלא כי עזר לבסס במחלקה אווירה המושתתת על הומור, צחוק, ביקורת פנימית לצד ערבות הדדית. כאדם נטול אגו, בעל חיוך כובש והומור ציני, טל התחבר בקלות לכל מי שפגש ונהיה האחראי על סידור השמירות, מועדי היציאות הביתה וחלוקת המשימות שאיש אינו רוצה לבצע, כי היה ברור לכולם שטל יפעל באופן הוגן ויקדם את טובת הכלל לפני טובתו האישית. טל קיים את שהבטיח: חבר טוב, המטה אוזן קשבת, מסייע בכל בעיה ומתעניין באמת ובתמים באדם העומד מולו.

ב-7 באוקטובר 2023, שמחת תורה (כ"ב בתשרי תשפ"ד), פתח ארגון החמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות מאות טילים ורקטות שנורו מרצועת עזה חדרו אלפי מחבלים לישראל, והחלו במתקפת טרור רצחנית על הקיבוצים והמושבים בעוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על בסיסי צה"ל, על מאות רבות של רוקדים במסיבות טבע באזור ועל כלל העוברים בדרכים. בבוקר זה החלה מלחמה.

באותו בוקר נפתחה גם חגיגת "יום המשק" בכפר גלעדי לכבוד ארוע הקמת הקיבוץ, וטל שהה בחופשה בביתו, פחות משני קילומטר מגבול לבנון. עם תחילת המתקפה הוא הוקפץ לפעילות בצפון ובהמשך ירד עם הגדוד דרומה.

כעבור שבוע, בלילה לפני כניסתו לרצועת עזה, טל התקשר למשפחתו, שהייתה אז מפונה מביתה. טל סיפר להם כי הוא מודה ומאושר על החיים שזכה לחיות, על המשפחה אליה זכה להשתייך ועל כך שזכה לילדות הטובה ביותר שיכול היה לבקש.

למוחרת ירד עם הגדוד לרצועת עזה, שם נלחם באומץ בשלל קרבות, בהם כיבוש מחנות הפליטים שאטי וג'באליה, כיבוש מפקדת כוח 17 ועוד. במהלך הלחימה הוא התנדב לא פעם לפרוץ ראשון לבית, הציל באחד האירועים את חייהם של חמישה לוחמים, ובמקרה אחר הגיש עזרה ראשונה מצילת חיים לטנקיסט שנפצע קשה.

כעבור חודשיים, כאשר יצא לחופשה ראשונה של עשרים וארבע שעות, טל שוב הצהיר כי הוא שלם לחלוטין עם חייו ועם בחירותיו, כולל האפשרות שייפגע. הוא הסביר כי חשוב לו לשמור מגבול הדרום על חיי אביו המשרת בכיתת הכוננוות בגבול הצפון, וחשוב לו במיוחד שעוד ילדים יחוו את אותה ילדות שלווה ומאושרת כפי שהוא זכה לה.

במכתב פרידה שנמצא בטלפון שלו, טל כתב: "אם אתם קוראים כנראה אני מת, ואני רוצה שתדעו שאהבתי אתכם ואני שמח על כל אחד ואחד מכם, שהייתם חלק מהחיים שלי. אני לא יודע מה יקרה לי שם. אנסה לשמור על עצמי כמה שיותר, אבל אם חלילה יקרה לי משהו, תדעו שאתם לא צריכים להאשים את עצמכם או להפסיק לחיות את חייכם... אני מאושר על החיים שהספקתי לחיות".

ביום 5.5.2024 טל שהה עם יחידתו במוצב צה"ל סמוך לכרם שלום, צמוד לגבול עם רצועת עזה. טל הלך לברך שניים מחבריו, כאשר נורה מרפיח מטח רקטות ופצצות מרגמה. מהמטח נהרגו טל ושלושה לוחמים נוספים.

טל שביט נפל ביום כ"ז בניסן תשפ"ד (5.5.2024). בן עשרים ואחת בנופלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית של בית העלמין בכפר גלעדי, לרגלי פסל האריה השואג. הותיר אחריו הורים ושני אחים.

אחרי נפילתו טל שביט הועלה מדרגת סמל לדרגת סמל ראשון.

טל נהרג אחרי שבעה חודשים של לחימה רציפה ברצועת עזה, במהלכם הוא דיבר לא פעם על מוראות המלחמה וייחל לסיומה ולבניית מציאות אחרת במזרח התיכון.

אביו רן ספד: "טליק שלנו, חזרת לאדמת הגליל, אל מול החרמון, בנוף של הבית שכל כך היית קשור אליו וכל כך דיברנו עליו ולימדנו עליו, ובעצם, בתוך כל מה שאני ואימא רצינו להנחיל לך. לא תיארנו לעצמנו שתהיה בשורה הראשונה מול החרמון. אנחנו אוהבים אותך, ילד אהוב, נוח על משכבך בשלום".

ספדה אימו אילת: "עשר שנים חיכיתי לך שתבוא, מלא טיפולים וזריקות, וכבר אתה הולך? זהו? מיצית? ועוד ביום השואה?! לא מתאימה לצניעות שלך כל הדרמה הזאת. מזל שלא כאב לך. שהכול נגמר מהר. וכמה טוב שחיית חיים שלמים, תמימים ושמחים בעשרים ואחת שנותיך... אף אחד לא יחזיר לי אותך. לעולם. אבל אני באמת מנסה, ומבטיחה להמשיך לנסות עד יום מותי, למצוא עוד ועוד חתיכות של אהבה וטוב לב... לטפס על נימים של תקווה לעתיד טוב יותר. גם לי וגם לאחר. כל יום קצת. לכבודך בן שלי אהוב. לכבוד העולם הזה, שאל אדמתו אתה חוזר".

קיבוץ כפר גלעדי הפיק לזכרו של טל סרטון הזמין לצפייה ביוטיוב. בסרט בני השכבה מספרים עליו ועל הערכים שעליהם גדל ואותם הנחיל לחניכיו. שדה בעמק החולה הפך לכר הנצחה, שבו נחרש באדמה המשפט: טל שביט לנצח, ולצידו סמל מגן דוד.

אימו של טל, אילת, כתבה מסה שכותרתה "מוות נטה ללון", שזכתה בפרס ון ליר לשנת 2024 והתפרסמה בכתב העת "הזמן הזה". באירוע קבלת הפרס נשאה האם דברים: "בן היה לי. שחור תלתלים ונבון. טל קראנו לו, וכשמו כן הוא: שלם, ושברירי ובוהק ביופיו על הדשא. והוא באמת היה כאן. לא פנטזיה פרטית של שנות עקרות ארוכות, ולא מיתוס לאומי של מלחמה שאף פעם לא די לה, אלא נכח פה, בגופו שלו, בקומתו, צחוקו ואופן חיוכו... הארץ לא גועשת. כדור הארץ ממשיך במסלולו, אבל בכפר גלעדי ובאולם היפה כאן בירושלים, ההיעדר מאוד מוחשי. והשתיקה מדברת את הצער".